פסק-דין בתיק ע"פ 7651/11

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן בתפ"ח 50622-23-10, ביום 12.9.2011, על-ידי כב' השופטים: צ' סגל - סג"נ; מ' יועד הכהן; ו-ב' גרינברגר.

2.        המערער אשר היה הנאשם 1 בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד ארבעה נאשמים, במסגרת הסדר טיעון, הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות אלה: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א) לחוק העונשין; נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; וקשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין.

           יצוין, כי נוסח כתב האישום המתוקן הוגש לבית המשפט, באופן תמוה למדיי, באמצעות מסמך שכותרתו "תשובה לכתב האישום במסגרת הסדר", מסמך אשר נחתם על-ידי הנאשמים ובאי כוחם, מבלי שצורפה חתימתו של התובע עצמו. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 13 שנות מאסר לריצוי בפועל, שמניינן מיום מעצרו, 5.12.2010; שתי שנות מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע; כמו כן, חויב המערער בפיצוי כספי בסכום של 50,000 ש"ח. 

           המערער אינו משלים עונש המאסר שהושת עליו, ומכאן הערעור.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער ויתר הנאשמים

3.        בכתב האישום המתוקן, נאמר כי המערער והנאשמים 1 ו-3 הם בני משפחתו של הנאשם 2. בסמוך לחודש יוני 2010, באזור עזריה, התפתחה תגרה בין הנאשם 2 לבין שריף אבו ע'אליה (להלן: שריף), בשל ויכוח בענייני נהיגה. במהלך הויכוח, הותקף הנאשם 2 ונגרמו לו חבלות גופניות. בעקבות אותה תגרה והחבלות שנגרמו לנאשם 2, נערכה פגישת פיוס בין המעורבים, ובמהלכה הוסכם כי שריף יפצה את הנאשם 2 בסכום כסף כלשהו. בכתב האישום נטען, כי, חרף פגישת הפיוס, ביקש הנאשם 2 לנקום בשריף, ונושא זה עלה בשיחותיו עם בני משפחתו.

           ביום 9.9.2010, עובר לשעה 20:00, שהו הנאשמים, ובהם המערער, ביחד עם בני משפחה נוספים, ובהם מוחמד קבועה וחאלד ג'האלין (להלן: המעורבים הנוספים), ברחבה, מול משרדו של קרוב משפחה, בסמוך ליישוב ענאתה. לקראת השעה 20:00, נודע למערער, לנאשמים 2 ו-3 ולמעורבים הנוספים (להלן: הקושרים), כי שריף נמצא בענאתה ביחד עם חברו מוחמד ברדוויל (להלן: המנוח), בארוחה לכבוד עיד אלפיטר. בעקבות מידע זה, קשרו הקושרים קשר לפיו, כאשר יצא שריף מהמקום הם ירדפו אחריו כדי לחסום את דרכו ולהכותו, "על מנת לנקום בו על החבלות אשר גרם לנאשם מס' 2". הנאשם 4, אשר נכח במקום והיה עד למתרחש, לא עשה דבר, כך נטען, כדי למנוע את הקשר לפגוע בשריף ובמנוח.

           זמן מה לאחר מכן, נודע לקושרים כי שריף והמנוח יצאו מענאתה לכיוון מישור אדומים, כאשר שריף נוהג ברכב והמנוח יושב לצידו. בשלב זה, יצאו הקושרים בשלושה כלי רכב, על-מנת לרדוף אחרי רכבו של שריף. נטען בכתב האישום, כי המערער היה חמוש באקדח 9 מ"מ, אותו נשא ללא רשיון, והנאשם 2 היה מצויד במוט מתכת, על-מנת לעשות בו שימוש, כדי לחבול בשריף. כאשר הגיעה מכוניתו של שריף לאזור מישור אדומים, עקף אותה ג'יפ, שבו ישב המערער לצד הנהג. במהלך העקיפה, האט שריף את מהירות נסיעתו כדי לאפשר לג'יפ לעקוף, ואו אז, ירה המערער לעבר רכבו של שריף מספר יריות. קליע אחד פגע בצידו השמאלית של המנוח וחדר דרך המותן לאגן. קליע זה פגע בכלי דם שונים בגופו של המנוח, ועקב כך נגרם דימום פנימי שהביא למותו של המנוח. כמו כן, נפגע שריף בלחיו הימנית, וכתוצאה מכך נגרמה לו חבלה שהצריכה תפירה וחבישה. נאמר בכתב האישום, כי, כאשר ראו יתר הקושרים, כי המערער ירה במנוח, הם נמלטו מהמקום, באמצעות כלי הרכב שעימם הגיעו לזירה.

4.        יצוין, כי הנאשם 2 הודה והורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין (ולא לפי סעיף 298 כפי שצוין, בטעות, במסמך "התשובה לכתב האישום"); נסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) בנסיבות סעיף 380 לחוק העונשין; ובקשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין. הנאשם 3 הורשע, על-פי הודאתו, בנסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות ובקשר לפשע, ואילו הנאשם 4 הורשע בעבירה של אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק העונשין.

גזר דינו של בית משפט קמא

5.        בבואו לגזור את דינם של הנאשמים, ציין בית משפט קמא כי מדובר באירוע חמור בטיבו ובנסיבותיו. על רקע סכסוך, אודות כישורי הנהיגה של הנאשם 2, חברו להם הנאשמים כדי לפגוע בשריף, וזאת לאחר תכנון קפדני ונסיעה במספר כלי רכב. הם לא חדלו מתוכניתם, גם ביודעם כי ביחד עם שריף נוסע אדם נוסף, הוא המנוח, שאינו נוגע בדבר, ואף הוא עלול להיפגע מידם.

           המערער עצמו הצטייד באקדח וירה מספר כדורים לעבר הרכב שבו נהג שריף. בהקשר לכך, ציין בית משפט קמא, כי בטיעוניה לעונש הבהירה המאשימה "כי קיימת ראשית ראיה לכך שהירי שכוון לעבר הרכב לא נועד להמית אלא רק לפגוע", ולכן הומרה עבירת הרצח בעבירה של הריגה. בהתאם להסדר הטיעון, התביעה הגבילה עצמה, בעניינו של המערער, לעונש של 15 שנות מאסר, כאשר הסנגור היה חופשי לטעון כרצונו. לצד הקולא, לעניין עונשו של המערער, התחשב בית משפט קמא בהודאתו באשמה; בנסיבותיו האישיות, ובכלל זה היותו אב לילדים קטנים, שהוא מפרנסם היחיד; ובהבעת חרטתו וצערו על מעשיו.

           לאחר זאת, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 13 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, ואת יתר העונשים שפורטו בפסקה 2 לעיל.

           למען שלמות התמונה, נציין כי על הנאשם 2 נגזרו 4 שנות מאסר לריצוי בפועל ואף הוא חויב בפיצויים בשיעור של 50,000 ש"ח. הנאשם 3 נדון לששה חודשי מאסר בפועל, ואילו עונשו של הנאשם 4 נקבע לכדי 40 ימי מאסר לריצוי בפועל, והושתו על עליו פיצויים בסכום של 20,000 ש"ח.

הערעור על חומרת העונש

6.        בערעור, שהוגש על-ידי בא כוחו של המערער, עו"ד יוסי זילברברג, נטען כי בית משפט קמא החמיר בעונשו של המערער יתר על המידה, מבלי שנתן משקל ראוי להודאתו באשמה, ולחסכון הניכר שהביא הדבר, בזמן שיפוטי יקר. נטען בנוסף, כי מדובר באדם נורמטיבי שזהו מאסרו הראשון, כאשר עברו הפלילי הוגדר כ"מינורי". עוד נטען, כי בית משפט קמא לא התחשב, די הצורך, בנסיבותיו האישיות של המערער, שלו אישה ותשעה ילדים, שהוא "מפרנסם היחידי וכל ביתו נשען כולו על ההכנסה שהוא מייצר". המערער הינו אדם חולני וסובל מצהבת כרונית, דבר המחייב טיפול רפואי תכוף, וכן "פיקוח רפואי ומעקב רפואי תמידי".

           בהודעת הערעור נטען, כי המנוח השתייך לארגון החמאס ולאחר מותו הופץ כרוז הקורא לנקום במערער ובבני משפחתו. טענה זו נזנחה במהלך הדיון בערעור, וטוב שכך, שכן אין לראות בעניין זה משום נסיבה מקלה מבחינתו של המערער, אשר לא ביקש לפגוע במנוח בהיותו איש חמאס, כביכול. בטיעונו בפנינו, ציין עו"ד זילברברג, כי הושגה "סולחה" בין משפחת המערער לבין משפחות המנוח ושריף, וההוצאות בהן חויבו הנאשמים שולמו במלואן. המערער הינו אסיר למופת בכלא, ויעידו על כך תעודות הוקרה רבות שקיבל במהלך כליאתו, בשל היותו תלמיד מצטיין ואסיר חיובי.

           לפיכך, התבקשנו להקל באורח משמעותי בעונשו של המערער.